<h1>ראבי"ה סימן תתמ"ב</h1>
<h2>דף כב.</h2>
זה תשובת רבינו זקיני מ"כ. אירע פה במגנצא יהודי אחד שכר קרון לישב עליו עד ווירמיישא עם חבילתו, ויהי בדרך במלון ויפגע בו הקרוני וימיתהו וישליכהו בנהר רינוס וביום השלישי נודע הדבר לבנו שהיה במגנצא שלא בא אביו לווירמיישא, והלך ובא אצל שרי העיר וקבל על הקרוני על מה שעשה. וישלחו לכפר הקרוני כדי לתפשו ונמלט וברח ונמצא בביתו חבילתו ובגדיו ויביאו אותם ויבורר הדבר כי נרצח היהודי [ועוד] הלכו ותפשו גוי אחד מכפר הקרוני מאופנהיים (וגם) גיסו של הקרוני והוא הגיד כי קודם שבא לביתו רצחו על שפת הנהר והשליכו שמה, וזה היה בראש חדש טבת. והנה לפני ראש חדש אדר ויבא בנו לפני הזקנים במגנציא ויאמר עד הנה הייתי מחזר וסבור להביאו לקבר ישראל והנה עתה אני מתיאש מלחזור אחריו עוד כי לא ימצא שכבר ארך הזמן קרוב לשני חדשים ולא נמצא. והורה לו חמי רבי אליקום ב"ר יוסף שבעה ושלשים מעכשיו, מהא דתנן באבל רבתי [פ"ב הי"ב] מי שנפל לים או ששטפו נהר או שאכלתו חיה אין מונעין מהן כל דבר ומאימתי מונין להם משיתיאשו לבקשו, הנה נתברר שמונין שבעה ושלשים משעת יאוש. וגרסינן בירושלמי [פ"ג ה"ה] רבי חלבו ורב הונא בשם רב חל יום שמיני שלו להיות בשבת מגלח בערב שבת היאך אפשר, כלומר וכי אפשר שיחול שמיני שלו בשבת אם כן נקבר בשבת והא לא אפשר, ומשני תפתר שגררתו חיה ונתיאשו בשבת מלבקשו, ולשבת אחרת הוי שמיני שהוא [כקבורה] ומגלח בערב שבת, אלמא [שעת יאוש] כשעת קבורה. ויש שחלקו על זה ואמרו הני מילי היכי דנתייאשו בתוך שלשים, אבל לאחר שלשים הוי כשמועה רחוקה ואינה נוהגת אלא יום אחד, ומביאין ראיה מיהא דאמרינן [כ"א ע"ב] באתה לו שמועה ברגל ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד הכי נמי ימים שביקשו הוי כימי הרגל שאין אבילות חלה עליו, ויום ייאוש הוי כלאחר הרגל שהוא שלשים יום ואין אבילות חלה עליו [אלא יום אחד. ולא נראה לאבי זקני, דהתם היינו טעמא דמשעת קבורה חלה עליו אבילות אלא] דלא ידע שינהוג אבילות הילכך כל שלשים יום הוא קרוי אבל, כדגרסינן בירושלמי [שם] ויתמו ימי בכי אבל משה ימי אילו שבעה אבל אילו שלשים. וכשנודע לו בתוך ימי שלשים של [מת חל] עליו אבילות (ות)גמור של שבעה ושלשים ולאחר שלשים שכלו [ימי] אבלו של מת אין עליו אלא אבל יום אחד ואסמכוהו רבנן מעצרת שהוא יום אחד. [דגרסינן בירושלמי [שם] ובבלי [כ"א ע"א] והפכתי חגיכם לאבל מה חג שבעה אף אבל שבעה אי מה חג שמונה אף אבל שמונה אמר לו שמיני רגל בפני עצמו, וממנו גמרינן לשמועה רחוקה שאינה אלא יום אחד] הילכך כששמע ברגל הואיל שברגל לא נהגא אבילות, הוי כמי שלא שמע עד אחר הרגל שהוא שמועה רחוקה לאחר שלשים יום שכלו ימי אבלו כולן ואינו נוהג אבילות אלא יום אחד, אבל הכא דנפל למים או אכלתו חיה שלא נקבר הוי כל הימים שלא נתייאשו כאלו מתו מוטל לפניו ועליו לקברו שהרי בכך הוא עסוק וכל זמן שמתו מוטל לפניו ועליו לקברו אין אבילות עליו וכשמתיאש אין מוטל עליו לקברו ואינו עסוק בכך והוי כיום קבורה וחל עליו אבילות של שבעה ושלשים. והילכך יפה הורה זקן. ועוד שלא מצינו חילוק ביאוש בין תוך שלשים בין אחר שלשים אלא סתם תנא מאימתי מונין להם משנתיאשו ולא חילק בין תוך שלשים לאחר שלשים. ולאחר שעברו שבעת ימי אבלו של בן נמצא אביו בתוך הרינוס מקום שהושלך שם והובא לקבורה, כסבורים העם לומר שצריך לישב שבעה ימים כבתחלה דהשתא הוי סתימת הגולל, והורה לו הזקן [דאינו צריך] רק לקרוע משום דהוי שעת חימום. וסעד לדבריו מצאתי בירושלמי [שם] אמר רבי מנא ויש קריעה בלא איבול שכן על אביו ועל אמו לאחר כמה [ימים] קורע וחייב לקרוע, ואבילות לא ינהוג שכבר נהוג בשעת ייאוש דהוי כשעת קבורה. וראיה ברורה מצאתי אני אליעזר בירושלמי [שם] הרי שמפנין אותו מקבר לקבר אית תנוי תני משיסתום הגולל הראשון ואית תנוי תני לכשיסתום הגולל השני, רבי יונה הוה [ליה] עובדא שאל לרבי חנינא חבריהון דרבנן ואמר משיסתום הגולל הראשון, ומוכיח התלמוד דהאי דאמר משיסתום הגולל השני, היינו היכי דפינהו בתוך שבעה לגולל הראשון אבל לאחר שבעה כבר עבר האבל. והוא שנתנו דעתן לפנותו מקבר הראשון [אבל אם לא נתנו דעתן לפנותו מקבר הראשון] כשיקברוהו אף על פי שחזרו ופינוהו משם חל אבילות מסתימות גולל הראשון כהדא גמליאל דיוקנתא קברוניה כרסיא [גבון] בתר תלתין יומין איתמלכון מחזרא יתיה אתון שאלון לרבי סימון אמר להון רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי מכיון שלא נתתם בדעתכם לפנותו חל אבילות משנסתם הגולל הראשון. [והכא שעת ייאוש הוי כסתימת הגולל הראשון] והוי כאלו לא נתנו דעתם לפנותו שהרי נתייאש לגמרי מקבורה עוד וגם עברו שבעת ימי אבילות של גולל הראשון כשקברוהו הילכך כיון דעבר אבלא עבר. ותו לא מידי. ונראה בעיני דעל זה סמכו רבותינו זקני שפירא, שהיו אז כשנפטר רבי קלונימוס זקן בר רבי יצחק, והיתה העיר במצור ושמו אותו בארון בבית המקוה ומנו לו מיד שבעה ושלשים אף על פי שהיה דעתן לפנותו לאחר המצור, כמו שעשו שקברוהו אחר כך במגנצא, כיון שלא פנוהו בתוך שבעה לגולל הראשון מונין מן הראשון ולא מן השני [כדאמרינן לעיל, אבל אם היו יכולין לפנותו משם בתוך שבעה מן השני ודאי היו מונין], דהכי תניא באבל רבתי [פ"י] רבי שמעון אומר קבר שאולה היה לו לרבן גמליאל ביבנה שהיו מכניסין את המת לתוכה ונועלין את הדלת לפניו ועומד בשורה ומנחמים ופוטרים את הרבים ואחר כך מעלין אותו לירושלים נסתם הגולל מכסין את ראשו וכו', אלמא בסתימת הגולל השני דהיינו כשקברו אותו בירושלים [חל אבלות] מפני שדעתן היה לפנותו מפנין [הם] אותו מקבר הראשון של יבנה בתוך שבעה ימים, אבל אין דעתן לפנותו בתוך שבעה וגם לא פינוהו מונין מסתימת הגולל הראשון. גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. ומהכא נמי שמעינן למת שמוליכין אותו ממקום למקום לקוברו שאף על פי שנתון בארון שקוברין אותו בו דאין אבילות חל על אותם אבילים שמוליכין אותו עד שיסתום הגולל ונקבר בקרקע מדקתני ואחר כך מעלין אותו לירושלים נסתם הגולל מכסין את ראשו, מכלל דאין סתימת הגולל אלא בקבר. וסתם מת שמוליכין אותו ממקום למקום בארון מוליכין אותו, ואף על פי כן לא הוי סתימת הארון סתימה עד שיסתום הגולל בקבר. ותו מדתנן [ירושלמי שם] הרי שמפנין אותו מקבר לקבר אית תניי תני משיסתום הגולל הראשון ואית תניי תני גולל שני שמע מינה דלא חשיב סתימת הגולל אלא בקבר. ועתה אפרש דין מוליכין בארון ממקום למקום מתי חלה עליהם אבילות. שכך אמרו חכמים [ברכות י"ח ע"א] שכל זמן שמתו מוטל לפניו לקוברו אונן הוא ולא אבל, והילכך השולחים מתיהם על ידי שליח מיד כשנכסה מהם חל אבילות עליהם דשוב אין מוטל עליהם לקברו והוי כאילו קבור ונסתם הגולל כדאמרינן אמר להו רבא לבני מחוזא אתון דלא נפקיתון בתר ערסא [מכי מהדריתו] אפייכו מבבא דאבולא אתחילו מנו. ואבלים ההולכים עם המת לקברו כל זמן שלא קברוהו הוא מוטל לפניהם ואין אבילות חלה עד שיקברוהו ויסתום הגולל כדאמרינן לעיל נסתם הגולל מכסה את ראשו. ואם גדול שבאבלים נשאר בבית ואחד מן הקטנים מלווה את המת לקבורה ואחד היה במקום קרוב מהלך יום אחד והגדול שנשאר בבית חלה עליו אבילות מיד וגורר את אחיו הקטן ממנו (עמו) שהוא במקום קרוב עמו שאפילו בא ביום שביעי אצל הגדול כלומר קודם שהשלים אבילות משלים עם הגדול ואינו צריך עוד למנות לעצמו, כדתניא רבי שמעון אומר אפילו בא ביום השביעי ממקום קרוב מונה עמהן. ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן והוא שיש גדול הבית בבית, משעה שחל עליו [אבילות] וגורר את הקטן שבמקום קרוב עמו, אמר רבי חייא בר גמדא אמר רבי [יוסי] והוא שבא ומצא מנחמים אצלו, אבל אם השלים הגדול אבילתו קודם שבא מונה לעצמו. ופסק רבי יוחנן הלכה כרבי שמעון וגם שמואל, שהרי אמר [לעיל י"ח ע"א] הלכה כדברי המיקל באבל. ואף על גב דאמר להו רב לבני סופני אתא בגו תלתא לימני בהדייהו וכו' אין דבריו של רב במקום רבי יוחנן ושמואל, ואם היה גדול הבית בדרך אינו [מונה] לא עם אותן שהם בבית ולא עם אותן שהלכו לבית הקברות אלא מונה לעצמו, כדאמרינן בירושלמי [שם] אבל אם היה גדול משפחה [בא ממקום קרוב] מונה לעצמו [כהדא רבי מנא אורי לרבי יעקב ארמנייא כיון שאתה גדול משפחה מנה לעצמך] ואם הלך גדול הבית לבית הקברות אפילו אותם שבבית נגררים עמו, ואינם מונים עד שיסתום הגולל דאמרינן בירושלמי [שם] הרי שמוליכין אותו ממקום למקום כגון אילון דקברין בבית בירה אית תניי תני אילון [שכאן] מונין משיצא המת ואילון ששם מונים משנסתם הגולל [ואית תניי תני אילו ואילו מונין משנסתם הגולל]. רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי הכל הולך אחר גדול משפחה רבי אחא בשם רבי יוסי לחומרא, מהו לחומרא שאם היה גדול המשפחה כאן אילו שכאן מונים משיצא המת ואילו ששם מונים משנסתם הגולל, ואם גדול משפחה שם בבית הקברות אילו ואילו מונים משנסתם הגולל כהדא גמליאל זוגא דמכת אחתיה סלק הלל אחוה [עימיה] אמר ליה רבי מנא מכיון שאת גדול משפחה כי סלקית לגבי אחוך שלוף מסנאך, כלומר נהוג אבילות עמהם והם עמך כי בסתימת הגולל חל אבילות על כולכם. ולפי גירסת וסוגיית הירושלמי צריך לפרש הא דתלמודא דידן הכי איבעיא להו הלך הגדול לבית הקברות מהו תא שמע דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אף על פי שהלך גדול הבית לבית הקברות מונים עמהם, כלומר הא דאמר רבי יוחנן והוא שיש גדול הבית בבית אז גורר לכל אחיו עמו בין אותם שהם בבית בין אותם שהם (בבית הקברות) במקום קרוב לבד מאותן שהלכו לקברו שהם אינם מונים אלא משיסתום הגולל, ואם הלך גדול הבית לבית הקברות דאין אבילות חלה עליו עד סתימת הגולל מהו שיגרר לאחיו שנשארו בבית ושהם במקום קרוב אחריו, או אינם נגררים אלא מונים משיצא המת, תא שמע דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אף על פי שהלך גדול הבית לבית הקברות מונה עמהם, כלומר מונה עמהם והם עמו דנגררין אחריו, ואין מונין [אלא] מסתימת הגולל דהכל הולך אחר גדול הבית כדפריש בירושלמי, והתניא מונה לעצמו, גדול הבית שהלך לבית הקברות אלמא שאין נגררין עמו אלא מונה לעצמו מיד כשיצא המת, לא קשיא הא דאתא בגו תלתא, כלומר אם [יכול] לבוא בתוך שלשה אל מקום הקבר אז נגררין עמו ואין מונין עד שיסתום הגולל ואם אין יכול לבוא אל מקום הקבר בתוך שלשה אילו שבבית מונים מיד, וגדול הבית שהלך לקברו משיסתום הגולל ואין נגררין עמו.
